הוא הוקם ב-1945 והחל לפעול באפריל 1946 כזרוע השופטת המרכזית של האו״ם, אם כי הוא לא הגוף השיפוטי היחיד שהאו״ם משתמש בו. מבין שש זרועות האו״ם, הזרוע השופטת היא היחידה שאינה ממוקמת בניו יורק שבארה״ב, אלא בעיר האג שבהולנד. בהיותו גוף עצמאי ואפקטיבי, בית הדין בהאג הינו בעל חוקה שמהווה את מקור כוחו, והוא פועל תחת החוק הבינלאומי, לכן הוא מוסמך לעסוק בכל הפרה נטענת של חוק זה. תפקידו ליישב סכסוכים בין מדינות ולייעץ בעניינים משפטיים המופנים אליו על ידי האו״ם וסוכנויותיו. 15 שופטיו נבחרים לכהונה של תשע שנים, כאשר 5 מהם חייבים להיות מחמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון של האו״ם: סין, צרפת, רוסיה, בריטניה וארה״ב.

רק מדינות ומדינות בלבד יכולות להתדיין בבית הדין הבינלאומי בהאג. ישויות שאינן מוכרות באופן בינלאומי כמדינות אינן יכולות ליישב עניינים בפני בית הדין. בנוסף בית הדין יכול להוציא שני סוגים של החלטות: פסקי דין וחוות דעת. בין שני אלה יש הבדל מהותי, מכיוון שפסק דין הינו מחייב ואילו חוות הדעת לא. יש לציין שפסקי הדין ניתנים רק במקרים שבהם המדינות הנידונות נותנות את הסכמתן ליישוב סכסוכן בבית הדין בהאג. עקרון ההסכמה חשוב מאין כמוהו משום שלא ניתן לכפות על מדינה לקבל את סמכות השיפוט של גוף כלשהו שאינו מקובל עליה. אולם מרגע שניתן פסק הדין, חייבות המדינות שנתנו את הסכמתן לציית, שאם לא כן עלולה מועצת הביטחון לנקוט בצעדים נגדה.

שני הסעיפים הראשונים הם המאפיינים הרשמיים של בית הדין הבינלאומי בהאג, אך לאורך השנים חלו שינויים מפליגים באופיו ובהתנהלותו. למשל, בעשורים האחרונים בית הדין נוהג להטיל אחריות משפטית אישית על מנהיגים פוליטיים של מדינות שלדעתו ביצעו פשעי מלחמה או עברו על החוק הבין-לאומי. הבסיס להתערבות זו בעניינים הפנימיים לכאורה של מדינות הונח כבר ב-1945 במשפטי נירנברג, כאשר פושעים נאצים נענשו באופן אישי על מעשיהם. נפילת הגוש המזרח-אירופי בתחילת שנות ה-90 (כתוצאה מכך פרצו סכסוכים מקומיים כמו בבוסניה) והסכסוכים הפנימיים שהתגלעו בתוך מדינות (מלחמות אזרחים כמו ברואנדה) הובילו לחתימה על מספר אמנות שאפשרו הטלת אחריות אישית, כמו אמנת רומא.

ההתפתחויות הללו אפשרו להקים בתי דין שהם למעשה הסתעפויות של בית הדין הבינלאומי בהאג, כמו בית המשפט לפשעי מלחמה בהאג, בית המשפט לפשעי מלחמה ברואנדה ובית הדין הפלילי הבין-לאומי. ואילו הבסיס שעליו מושתת כיום הדין והצדק של המשפט הבינלאומי הינו זכויות האדם. אי לכך בחינת קיום זכויות האדם בכל סוגיה העולה לדיון עולה בחשיבותה על זכויות מיעוטים ואפילו על חציית גבולות טריטוריאליים. לתמונה נכנסים גם ארגוני זכויות אדם הפועלים בזירה הבינלאומית, ולפיכך אם בוצע פשע הפוגע בזכויות אדם במדינתו הריבונית של המנהיג, הימצאותו במדינה אחרת עלולה לחשוף אותו לתביעה בבית הדין בהאג (כפי שקרה במקרה של הדיקטטור הצ׳יליאני אוגוסטו פינושה).

ולסיום, אי אפשר שלא לגעת בקשר הישראלי. לאורך השנים מנסה בית הדין בהאג למשמע את ישראל בעניין פעילותה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. נתמקד בגדה. על אף שבשום מקום וזמן הרשות הפלסטינית לא הוכרזה כמדינה, מתעקש בית הדין להחיל את סמכותו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני בשטחי הגדה. זוהי אינה אי ההסכמה היחידה, שכן ישראל טוענת שמדובר בעניין פוליטי פנימי ולכן אין לבית הדין סמכות חוקית להתערב, אולם אם אלה הם פני הדברים – מה עושה צבאה בשטחים שכבשה וחמור מכך, מדוע היא מיישבת בהם את אזרחיה? לאחרונה החליטה התובעת של בית הדין הפלילי בהאג לחקור את ישראל על ביצוע פשעי מלחמה דרך התנהלותה בשטחים. מסתמן שאין לישראל קו הגנה טוב יותר מאשר לטעון לאי סמכות בית הדין.