חוקי הגזע המזעזעים שהיו תקפים בדרום ארה"ב בשנות ה-60
חוקי הגזע, שנחקקו בארה״ב בתקופת השיקום שלאחר תום מלחמת האזרחים (1870-80), נקראו חוקי ג׳ים קרואו והיו תקפים במדינות הדרום עד ביטולם בשנות ה-60 של המאה ה-20. חוקים אלה היו מבוססים על הפרדה גזעית בכל המקומות הציבוריים ונאכפו בצורה קפדנית הן על ידי הרשויות והן על ידי האזרחים הלבנים, שלא מצאו כל סתירה בין ערכי החופש והשוויון של הדמוקרטיה שלהם לבין האפליה הבוטה שבה היא נוהגת באזרחיה האפרו-אמריקנים או כפי שנקראו אז, ״הצבעוניים״. רק מאבקה של התנועה לזכויות האזרח ופסיקות תקדימיות של בית המשפט העליון הצליחו לבטל את החוקים הגזעניים.
יעל אלטמן חדד
- 1
תחבורה ציבורית
לבנים מקדימה, צבעוניים מאחור. אם המקום שהוקצה ללבנים התמלא, על הצבעוניים היה לקום ולפנות להם את מקומם. במידה והאוטובוס מלא, ירדו הצבעוניים מהאוטובוס גם אם זו לא הייתה תחנתם. גם ברכבות הוקצו עבור הצבעוניים קרונות ואפילו אזורי ההמתנה לתחב״צ היו נפרדים. המצב החל להשתנות רק לאחר שב-1955 רוזה פארקס, אשה שחורה מאלבמה, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לגבר לבן. היא נעצרה, אך התנועה לזכויות האזרח ניצלה את המקרה בכדי להעלות את נושא ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית לדיון מחודש בבית המשפט העליון. במקביל, תושביה השחורים של העיר מונטגומרי באלבמה החרימו את חברת האוטובוסים. בנובמבר 1956 הוציא בית המשפט העליון של ארה״ב צו המורה לבטל את ההפרדה הגזעית באוטובוסים היות והיא מנוגדת לחוקת ארצות הברית. זו הייתה פריצת דרך מרהיבה עבור התנועה לזכויות האזרח ולעומד בראשה, מרטין לותר קינג, וכמובן לאפרו-אמריקנים בדרום ארה״ב.
תחבורה ציבורית - 2
חינוך
בתי ספר נפרדים ללבנים ולאפרו-אמריקנים. השכלה גבוהה התאפשרה לאפרו-אמריקנים רק במידה והיו קיימים מוסדות שכאלה המיועדים להם. מוסדות החינוך ללבנים תוקצבו באופן משמעותי גבוה יותר ביחס לאלה המיועדים לשחורים. הדוקטרינה שאפשרה את האפליה הזו נקראה ״נפרד אבל שווה״, עיקרון שהתקבע בסוף המאה ה-19 וגרס כי במידה ומספקים לשחורים את אותם שירותים הניתנים ללבנים, אזי ההפרדה אינה בבחינת אפליה. הדוקטרינה לא התעניינה בהבדלים באיכות השירותים המסופקים. המצב החל להשתנות לאחר שב-1950 הגיש הימן מריון סוויט מטקסס בקשה להתקבל לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס מאחר ולא היה כזה המיועד לשחורים. בית המשפט העליון פסק לטובתו. אך הדוקטרינה בוטלה לחלוטין רק ב-1954 כאשר הורי תלמידים שחורים מכמה מדינות דרומיות טענו כי ילדיהם מופלים לרעה מעצם קיום ההפרדה. בפסק דין ״בראון נגד מועצת החינוך״ בית המשפט העליון פסק כי הדוקטרינה מנוגדת לחוקה וביטל אותה.
חינוך - 3
חיי הפרט
הרשויות המקומיות במדינות הדרום עמדו על כך שההפרדה הגזעית תישמר בכל תחומי החיים, והאכיפה הייתה קפדנית. יחסים חברתיים בין שחורים ללבנים נאסרו, ואפילו מכירה לשחורים בבתי עסק השייכים ללבנים הוגבלה ולעתים נאסרה. מעל הכל נאסרו יחסים רומנטיים בין גזעיים ובוודאי שלא נישואים, זאת על פי חוק הטהרה הגזעית. את השינוי הביאו שני חוקים מהפכניים בתולדות ארה״ב. האחד, חוק זכויות האזרח מ-1964, שביטל תקנות וחוקים ברמה המקומית שמשמרים אפליה גזעית. השני, פסיקה של בית המשפט העליון מ-1967 המבוססת על מקרה משפחת לאבינג ומבטלת את חוק הטהרה הגזעית שאסר על נישואים בין-גזעיים. ריצ׳רד לאבינג הלבן נישא למילדרד ג׳טר הצבעונית ב-1958 בוושינגטון, אך הם עברו להתגורר בווירג׳יניה ושם נעצרו על בסיס חוק הטהרה. תשע שנים ניהלה מילדרד מאבק משפטי עד שבית המשפט העליון קבע כי איסור על נישואי תערובת אינו חוקתי בכל ארה״ב והזוג שב להתגורר בווירג׳יניה.
wikimedia - 4
מרחב ציבורי
ההפרדה הגזעית, על העיקרון המטעה ״נפרד אבל שווה״, באה לידי ביטוי בכל מקום ברחוב האמריקאי של המחצית הראשונה של המאה ה-20. לא נפקד מקומם של השלטים המורים באותיות קידוש לבנה על ״כניסה לצבעוניים״ במסעדות, בבתי חולים, בשירותים ציבוריים, בחנויות, במגרשי ספורט ובגינות משחקים. כל זאת לאזורים המוקצים כמובן רק לאפרו-אמריקנים. גם בדיור הוקצו לאפרו-אמריקנים שטחים נפרדים מן השכונות של הלבנים, שלרוב נהנו מתשתיות טובות יותר והיו מטופחות בהתאם. אפרו-אמריקנים לא הוזמנו לחבר מושבעים וסבלו גם מתקיפות אלימות, שלא טופלו על ידי המשטרה המקומית, שלעתים שיתפה פעולה עם התוקפים. בהשפעת התנועה לזכויות האזרח הנשיא ג׳ון קנדי ניסה להעביר את החוק לזכויות האזרח בקונגרס במשך כחצי שנה אך נרצח בנובמבר 1963. הנשיא לינדון ג׳ונסון הוא שהעביר אותו לבסוף ביולי 1964. חוק זה אסר את האפליה וההפרדה על רקע גזעי בכל מקום במרחב הציבורי.
NDLA - 5
בחירות
אמנם לאחר ביטול העבדות הפכו השחורים לאזרחים בעלי זכות בחירה, אולם חוקי ג׳ים קרואו פגעו בזכות זו פגיעה אנושה והנציחו את נחיתותם המתמשכת. אפרו-אמריקנים שביקשו לממש את זכות ההצבעה שלהם אוימו והותקפו ורבים מהם נמנעו מלנסות לגשת לקלפיות מלכתחילה. אלה שצלחו את המכשול, עמדו בפני מבחנים בירוקרטים מתישים שהומצאו במיוחד בשבילם, כמו מבחן אוריינות, הסרת שמותיהם מרשימות מצביעים ועוד. התוצאה הייתה שהמפלגה הדמוקרטית השמרנית של הימים ההם נבחרה שוב ושוב בקולות הלבנים ובכך נמנעו חילופי שלטון שיכלו לסייע לאפרו -אמריקנים. ב-1962 נוצרה קואליציה של מספר ארגוני זכויות אדם במטרה לרשום מצביעים אפרו-אמריקנים בספרי הבוחרים ולאפשר להם לבחור. היוזמה נתקלה בהתנגדות עזה של הלבנים בכל מדינה עד העברת החוק לזכויות האזרח ב-1964, אולם המדינות ניסו להערים קשיים. לפיכך ב-1965 עבר חוק זכות ההצבעה, שביטל את האפליה של אפרו-אמריקנים במעמד ההצבעה.
NDLA