הרגעים הכי פוליטיים שהפגינו ספורטאים אמריקאים

האתר האמריקאי “SpotrsBreak” בוחר את הרגעים הפוליטיים המכוננים בתולדות ספורט בארה”ב, ומדד שכזה חייב להתחיל פה: ב-1946 החליט העומד בראש המערכת של קבוצת הבייסבול ברוקלין דודג’רס להחתים על חוזה מקצועני את השחקן ג’קי רובינסון. זה היה חמש שנים לפני רוזה פארקס. עשור לפני הופעתו של מרטין לותר קינג. זה היה צעד שהשפיע עמוקות ושינה את ענף הבייסבול, את הספורט האמריקאי, את החברה האמריקאית. רובינסון היה בכך לשחור הראשון לשחק בייסבול, ולשבור את חומות ההפרדה הגזעית בארה”ב. והוא הפך לאחד השחקנים הבולטים בליגה בעשור הבא. אחריו נפתח הסכר.

ב-1967, הדבר התקבל בזעם וזעזוע באמריקה: אלוף העולם באגרוף, אחד האתלטים האהובים, מהסמלים הגדולים שידע הספורט, סירב להצטרף לכוחות האמריקאים במלחמת וייטנאם, כפי שהיה מצופה מכל גבר בשעתו. עלי לא עשה זאת במחשכים, כמובן, אלא הצהיר בריש גלי על התנגדותו. הנחו אותו פציפיזם, התנגדות פוליטית לעמדת הממשל, ופרשנות לאסלאם. תאריו של עלי נשללו ממנו. נאסר עליו להיכנס לזירה בתחרות רשמית משך שלוש שנים. אבל בדיעבד, האקט הזה של מוחמד עלי רק העצים את האגדה שלו, ואת ההערכה כלפיו: עם הזמן הקונצנזוס האמריקאי זז לכיוונו, המלחמה הפכה לפצע בדברי ימי האומה ומשגה שיש להתנער ממנו. עלי נתפס כמוביל נערץ. הוא חזר לזירה כדי לזכות מחדש בכס המלכות שלה בשנת 1975.

זו הפכה לאחת התמונות המפורסמת אי פעם. לא כל שכן בתחום הספורט. ודאי בתולדות המשחקים האולימפיים. שני אתלטים אמריקאים ניצבים על הפודיום באולימפיאדה, אבל במקום חיוכים ומחוות מוכרות, ראשיהם מושפלים, אגרופם מונף אל על. אלו היו המשחקים במקסיקו סיטי, 1968, והרץ האמריקאי טומי סמית’ זכה אז במדליית זהב בריצת ה-200 מטר. בן ארצו ג’ון קרלוס הגיע שלישי, והתכבד בארד. בזמן הסימבולי של נגינת ההמונים השניים בחרו שלא לחגוג את הישגיהם האישיים, אלא להביע מחאה והזדהות עם אחיהם השחורים הסובלים מאפליה. באותו הרגע הם התקבלו בבוז באצטדיון. לימים הפריים הזה הפך למייצג התקוממות חברתית נגד עוולות באשר הן.

שון גרין הוא אחד החובטים הגדולים אי פעם של המייג’ור ליג בבייסבול. הוא מחזיק בשיא ליגה של ארבע חבטות להום ראן. בנוסף, ארבע פעמים השיג 100 ראנים. בין 1993 ל-2007 זכה בשלל פרסים ותארים על יכולתו על המגרש. אבל הוא גם לימד את חובבי הבייסבול שספורטאי הוא יותר מהמקצוע והעבודה שלו לאור הזרקורים. גרין, יהודי מאמין, הודיע כל פעם מחדש משהגיע חודש ספטמבר – תקופה חשובה בליגה בואכה משחקי הפלייאוף, שהוא מוריד את כובע המצחייה, הולך לבית הכנסת להתפלל, צם ומכבד את יום כיפור. מחאות של חבריו לקבוצה ואוהדים שניסו לשכנע אותו לא הועילו. עד שכולם הבינו ולמדו לכבד.

ולעניין קצת אחר: ספורטאים רבים סובלים מבעיות נפשיות. ככלל האוכלוסייה, וכנגזרת מהמתחים, השאיפה הבלתי פוסקת להצטיינות, הלחץ התקשורתי, העמידה באור הזרקורים, חרדת סיום הקריירה, וכיוצא באלה. הרוב המכריע שלהם שומרים על העניין בסוד – הלא עליהם להיראות הכי חזקים וכשירים להתמודדויות, לא לחשוף פגיעות. שחקן הפוטבול המהולל ברנדון מרשל, היה הראשון בפרופיל כה גבוה לדבר על הבעיות שלו בפומבי. מרשל סובל מהפרעת אישיות גבוליות (נוירוזה-פסיכוזה), והוא יצא לאור עם האישיו שלו על מנת לעורר מודעות ופתיחות. הוא אף הקים קרן לצורך העניין: “Project 375”, וקיבל בשמחה את הקנס שהושת עליו מהליגה משום שלבש סוליות ירוקות במשחק, לציון שבוע המודעות לבריאות הנפש.

קולין קפרניק הוביל את קבוצת הפוטבול של סן פרנסיסקו פורטיניינרס לסופרבול של 2013. הקריירה שלו דעכה והוא נדחק לספסל הקבוצה, אבל דווקא משם הוא הפך לסמל ענק במאבק השחורים בארה”ב, עד היום. זה החל כשמשחקי טרום עונה ב-2015 סרב לקום לנגינת ההמנון האמריקאי. חולצות של קפרניק נשרפו ברחובות בעקבות האקט המתריס, אבל בפעם הבאה קפרניק התמקם בתנוחת כריעת במהלך ההמנון במשחק. התנוחה הזו אומצה במהרה על ידי שחקני פוטבול וספורטאים נוספים. המטרה: תמיכה בתנועת Black Lives Matter, המוחה על היחס המפלה של השלטונות, בקצהו נורו שחורים צעירים על ידי שוטרים. הקריירה של קפרניק הלכה – אבל תהילתו רק התעצמה מהרגע שנייקי אימצה אותו להובלת קמפיינים. ונייקי לא טועה בהבנת זרמים חברתיים שמתרגמים לכסף.

ראית איך מדדים עושים את החיים פשוטים בספורט. בוא/י לראות איך מדדים עושים את החיים פשוטים גם בשוק ההון