שלבים עד כה בדרכה של איראן אל הגרעין

עוד בשנות ה-60 ניסתה איראן לייצר תחנת כוח גרעינית לשם הפקת חשמל בסיוע המערב, אך ב-1979 עצר חומייני פעילות זו משום שסבר שהדבר מנוגד לאסלאם. אולם ב-1987 לאור ההתפתחויות באזור שכללו את התחזקותה של עיראק, פנתה איראן בחשאי לנתיב שונה של הפקת גרעין, הפעם לשם ייצור נשק. לאחר מותו של חומייני ב-1989 חזרה לפתח את הגרעין בגלוי, לכאורה למטרות הפקת אנרגיה וזאת בפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא״א IAEA). יותר מ-20 שנה פעלה איראן בשני המסלולים והצליחה להסתיר את פיתוח הנשק הגרעיני. רק ב-2002 פרסמו מתנגדי שלטון איראנים השוהים בגלות את מיקומם של שני כורים שסבא״א לא ידעה על קיומם, בנת׳נז ובאקרם. קיומם הייתה הפרה של ההסכם הדו צדדי בין איראן לבין סבא״א.

סבא״א נמנעה מלהעביר את בעיית פיתוח הנשק הגרעיני על ידי איראן לטיפולה של מועצת הביטחון של האו״ם עד 2006 עקב התנגדותן של סין ורוסיה. ב-2003 וב-2004 קיימה סבא״א, בשיתוף גרמניה, בריטניה וצרפת משא ומתן עם איראן במטרה להגיע עמה להסכמות ולהימנע ממשבר. לכן סבא״א העניקה לאיראן שלל הטבות כמו סיוע כלכלי וביטחוני בתמורה להפסקת העשרת אורניום, אך איראן הסכימה לכך לפרק זמן מוגבל וללא התחייבות משפטית. בהמשך, שני הסכמי ביניים מ-2004 היו למעשה כתב כניעה אירופי בפני איראן, שהאיראנים ראו בהם ניצחון פוליטי ודיפלומטי ואף לגיטימציה (זמנית אמנם) לתכנית הגרעין שלה. ב-2005 נבחר אחמדינג׳אד לנשיא איראן והחליט לפרוש מהסכמי הביניים ולהאיץ עוד יותר את העשרת האורניום.

בסוף 2006 העבירה סבא״א את הסוגיה האיראנית לידי מועצת הביטחון של האו״ם מאחר שלא הצליחה לאכוף עליה את סמכותה. הקהילייה הבינלאומית התגייסה תחילה לקבלת מספר החלטות שכללו בעיקר סנקציות שמהותן איסור על מכירת חומרי גלם שיסייעו לאיראן בקידום פרויקט הגרעין שלה ואיסור על רכישת כלי נשק מכל סוג ממנה. בשלב השני האיחוד האירופי וארה״ב הכריזו חרם כלכלי נרחב על איראן, כולל צמצום ברכישת נפט גולמי, שהיה מקור הכנסתה העיקרי. ב-2013 נבחר חסן רוחאני לנשיא איראן והודיע כי ברצונו להסיר את הבידוד הכלכלי והמדיני מארצו. במקביל, גם נשיא ארה״ב ברק אובמה היה נכון למשא ומתן עם איראן. פגישות סודיות אכן נערכו בין שני האישים ובהמשך התגבש הסכם ביניים שקיבל את השם ״הסכם ז׳נבה״.

הסכם הגרעין הסופי בין המדינות המתועשות והאיחוד האירופי לבין איראן נחתם ביולי 2015 (״הסכם וינה״). האינטרס של המערב בחתימה על ההסכם היה קודם כל ניטרול דעאש, שנתפס כאויב הרבה יותר מסוכן מאיראן, והם ראו ברוחאני שותף אפשרי. ההסכם היה תקף למשך 15 שנים בלבד, ובו איראן התחייבה להגביל את העשרת האורניום וייצור הפלוטוניום לפי מתווה מוסכם. בנוסף הסכימה לפיקוח ומעקב מוגברים של סבא״א. בתמורה הסירו ארה״ב והאיחוד האירופי את הסנקציות הכלכליות. מ-2015 איראן יכלה שוב להשתתף בשווקים הפיננסיים הגלובליים, למכור נפט בשוק הבינלאומי, ואף אמברגו הנשק הוסר מעליה. ההסכם זכה לביקורת מצד ישראל ומדינות נוספות כמו קנדה היו זהירות בתשבחות ואילו מרבית האחרות שמחו לברך.

לא הפרות ההסכם מצד איראן כמו חילופי השלטון בארה״ב הם שגרמו סיומו של הסכם וינה. על אף שההסכם אכן הגביל את יכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני בטווח הקרוב, הוא שחרר סכומי כסף אדירים שאפשרו לה לפעול בתחום המדיני והצבאי שלא לפי רוחה של ארה״ב, למשל התנהלותה של איראן במזרח התיכון ובמיוחד עידוד ארגוני טרור כגון חיזבאללה. בפרישתה במאי 2018 מההסכם, ארה״ב שבה לסנקציות הכלכליות ובהן הפסקת הקשרים העסקיים של חברות בינלאומיות עם איראן. בניסיונן לבלום את התפוצצות ההסכם, הביעו המעצמות האירופיות התנגדות נחרצת להטלת הסנקציות. אולם נראה כי ארה״ב ברשות טראמפ שאפה להפסיק לא רק את הפרת האיזון במדינות המזרח התיכון ואת פיתוח הפצצה הגרעינית, אלא אף לשים קץ לשלטון האייתולות.

מאז שנבחר לנשיאות ארה״ב, נקט ממשל ביידן בדרך ״הדיפלומטיה הזהירה״ במטרה לחדש את הסכם הגרעין, אך בתנאיו שלו. גם איראן תובעת את החזרה להסכם בתנאי שיוסרו הסנקציות שהוטלו עליה על פי דרישת טראמפ בפני מועצת הביטחון של האו״ם. לפי שעה נראה כי כל צד ממתין שיריבו ״ימצמץ ראשון״, ולא בוחל ברמזים עבים כמו פיגוע איראני בספינה השייכת לישראלי ששטה במפרץ הורמוז ושנושאת מכליות נפט, או תקיפה אמריקנית במחנה בסוריה שבו שהו חברי מיליציות פרו איראניות. בינתיים איראן ממשיכה להפר את ההסכם באופן בוטה בשני מישורים, גם באמצעות תמיכה נרחבת בטרור וגם בהתקדמות ניכרת בייצור ופיתוח חומרי גלם וטכנולוגיות חדשות בדרכה אל הפצצה הגרעינית. יחד עם זאת, משא ומתן מחודש יחל כנראה בקיץ.